<h1>תוספות רי"ד — קידושין</h1>
<h2>דף ו.</h2>
[קידושין נ"ז ע"א] בעגלה ערופה מנ"ל דאסורא בהנאה אמרי דבי ר' ינאי כפרה כתיב בה כקדשים. ובמסכת (זבחים) [כריתות (ו' ע"א)] מייתי לה דגמרינן שם שם ממרים מה מת אסור בהנאה אף עגלה ערופה אסורה בהנאה, ואפשר דפליגי אהא דהכא א"נ דהא לאיתסורי מחיים וההיא לאיתסורי לאחר עריפה דלא אתיא עריפה ומכשרי לה דומיא דשחיטה בקדשים כדאמרינן בסמוך ובמסכת ע"ז ובדוכתי אחריני אמרינן איפכא דגמרינן למת שאסור בהנאה מעגלה ערופה בג"ש דשם שם וזה מן הסוגיות המתחלפו' בתלמוד. וא"ת אמאי לא פרכינן הכא דא"כ יהא תופס דמים כקדשים. י"ל דלא פרכינן הכי אלא היכי דקרייה קרא קדש אבל הכא לא דמיא אלא לכפרה בלחוד. ויש מתרצים דהאי היקש הוא ואין משיבין על ההיקש ואינו נכון דמשום האי פירכא לא מיפרך היקש שלא תהא כקדשים.
<h2>דף יא:</h2>
[קידושין ס"ה ע"ב] אמר לו עד אחד אכלת חלב והלה שותק נאמן. פי' שותק שאינו יודע אם אכל חלב ואם לאו שיכחישנו או שיודה לדבריו וכיון שאינו יכול להכחישו נאמן העד לחייבו קרבן ולא אמרינן אין בדברי עד אחד כלום. ואלו היה מכחישו לא מיבעיא אחד אלא אפילו שנים לא היו מחייבין אותו כדתניא בסיפרא [ויקרא פרשה ז' פ"י] או הודע אליו ולא שיודיעוהו אחרים אבל מפני שאינו מכחישו הוא נאמן. ואע"ג דבדבר של ממון אינו נאמן אע"פ שאינו יודע להכחישו שאם אמר לו אחד אני ראיתי שהזיק שורך את פלוני וזה לא היה שם שאינו יודע כלום אינו נאמן ואינו מתחייב על פיו עד שיעידוהו שנים הכא נאמן דעד אחד נאמן באיסורין. ואע"ג דקיימא לן בכל התורה דעד א' נאמן באיסורין איצטרך ליה לאביי למימר בהני נאמן דהוה אמינא היכי מהימן הני מילי בדידיה כגון על פירותיו לומר מתוקנים הן או טבלים וכן האשה לבעלה לומר טהורה אני או טמאה אני וכן הטבח לומר זו נבלה וזו שחוטה אבל להעיד על חברו לומר לו אכלת חלב או נטמאו טהרותיך או שורך נרבע הוה אמינא דלא ליתהימן כי היכי דלא מהימן גבי ממונות קמ"ל דמהימן. ואי קשיא והא גבי ממון נמי אשכחן דעד א' נאמן כגון ראובן שאמר לשמעון הלויתיך מנה והלה אומר איני יודע ועד אחד מעידו שהלוהו דהוה ליה מחויב שבועה ואינו יכול לישבע ומתוך שאינו יכול לישבע משלם כדאמרי' בפ' השואל [ב"מ צ"ח ע"א] מנה לי בידך והלה אומר אין לך בידי אלא חמשים והשאר איני יודע מתוך שאינו יכול לישבע משלם. ומה לי כשנתחייב שבועה בהודאתו במקצת מה לי אם נתחייב ע"פ עד א' דין אחד להם דמחוייב שבועה ואין יכול לישבע הוי. ומתוך שאינו יכול לישבע משלם. הנה מצאנו מפני ששותק ואינו מכחישו העד נאמן. תשובה התם משום דהוה ליה למידע אם הלוהו אם לאו והילכך כיון שנתחייב שבועה לישבע ואינו יכול לשלם. אבל אם העידו על דבר שלא היה יכול לידע כגון שאמר לו שורך הזיק וזה לא היה שם ואינו יודע אם הזיק ואם לאו בין אם היה עד א' מעידו בין אם היה מודה במקצת כגון שאמר שני שווריך הזיקוני והלה אומר הא' ראיתי שהזיקך והאחד איני יודע מפני שלא ראיתי אם היזיקך ואם לאו פטור ולא מיקרי זה מחויב שבועה כיון שלא היה יכול לדעת כדפרישית בקונטרסי התם אליבא דמאן דאמר מנה לי בידך והלה אומר איני יודע חייב דמודה באומר שורך הזיק והלה אומר איני יודע דפטור משום דהתם הוה ליה למידע והכא לא ה"ל למידע ולגבי שואל את הפרה שאלה חצי יום ושכרה חצי יום כו' דאמרינן התם דבאינו יודע מיחייב כשיש עסק שבועה ביניהן ולמר אפילו בלא עסק שבועה. משום דכיון דלקח הפרות מחברו בין בשאלה בין בשכירות נתחייב לדעת אנסיהן באיזה ענין יהיה שיפטר ובאיזה ענין יתחייב הלכך חייב אבל גבי שורך היזיק דלא הוה למידע פטור הוא. וכל הני דאמרינן הכא אכלת חלב וניטמאו טהרותיך ושורך נרבע לא הוה ליה למידע הילכך מן דינא הוה דלא יהא נאמן. אלא משום דעד אחד נאמן באיסורין נאמן. והמורה פירש שיטה זו דמשום הכי נאמן משום דשתיקה כהודאה ואינו נראה לי דהא מעשה דסמיא וינאי המלך שאין לומר שם שתיקה כהודאה דהא לא ידע מידי ואפילו הכי היה מאמין אביי עד אחד אלא לאו ש"מ טעמא דמילתא הוא משום דעד אחד נאמן באיסורין והאי דקאמר והלה שותק לאפוקי שאם היה מכחישו לא היה נאמן ולאו משום דהויא שתיקה כהודאה. עיין מה שהקשיתי בגיטין בפרק הניזקין במהדורא בתרא.
[קידושין ס"ה ע"ב] ותנא תונא עד אחד אמר לו אכלת חלב כו'. אף על פי שהיא ברייתא בפירוש בסיפרא גבי חטאת נשיא דעד אחד נאמן היכא דאין מכחישו ומייתי' לה בכריתות בפרק אמרו לו [י"א ע"ב] אפ"ה יותר רבותא נראה לו להוכיחו ממתניתין.
<h2>דף טו.</h2>
[קידושין ע"ז ע"ב] מהו דתימא הרי שמות מוחלקין קמ"ל גופין מוחלקין בעינן וליכא. פי' דלא יקרא שמות מוחלקין אלא שמות של איסורין חלוקין כגון חלב נותר ופיגול בהעלם אחד חייב על כל א' וא' אבל אלמנה משלשה בעלים אינה אלא שם איסור אחד אלמנה לא יקח ודמיא לאוכל חלב שור וכשב ועז בהעלם אחד שאינו חייב אלא אחת. אבל היכא דאיכא גופין מוחלקין אע"פ שהם משם איסור אחד חייב על כל א' ואחד כדאמרי' בכריתות בפרק אמרו לו [ט"ו ע"א] הבא על חמש נשים נדות חייב על כל אחת ואחת ואע"פ שכולן שם א' הן אל תבוא על הנדה וה"ה הבא על שתי אלמנות ראובן חייב שתים. נראה לי דלא אמרי' גופין מוחלקין אלא בבעלי חיים כגון הבא על חמש נדות ועל חמש אלמנות וכן הרובע חמש בהמות בהעלם א' חייב על כל אחת ואחת אבל בשחוטין לא אמרינן גופין מוחלקין משום דלא חשיבי ואם אכל חלב מכמה בהמות בהעלם אחת אינו חייב אלא אחת. וכן אם אכל נבלה מכמה בהמות בהתראה אחת אינו לוקה אלא אחת וכן גיד הנשה מכמה בהמות. ומאי דתנן בפרק גיד הנשה [חולין צ"ו ע"א] אכל מזה כזית ומזה כזית סופג שמונים. כגון שאכלן בשתי התראות ואתא לאשמועינן דגיד הנשה נוהג בשתי הירכות ולאפוקי מר' יהודה דאמר [שם צ' ע"ב] אינו נוהג אלא בשל ימין ולא מצאתי חילוק חטאת בשחוטין אלא באוכל נותר מחמשה זבחים בהעלם אחד דהוא פלוגתא דתנאי בפ' אמרו לו [כריתות שם]. ונראה לי דמאן דמחייב על כל אחד ואחד דוקא בזבחים קא מחייב משום דחשיבי וחשיבי ליה גופין מחולקין אבל אוכל חלב מחמשה בהמות מודה דאינו חייב אלא אחת. ונראה לי דגם בבהמה נמי אמרינן גופין מוחלקין בבעלי חיים דמה לי רבע חמש בהמות מה לי בא על חמש נדות וכן אם אכל אבר מן החי מחמש בהמות או שתלש חלב מחמש בהמות ואכל בהעלם אחד או שאכל דם הקזה מחמש בהמות בהעלם אחד חייב על כל אחת ואחת.
<h2>דף כד:</h2>
[קידושין נ"ז ע"א] בעגלה ערופה מנ"ל דאסורא בהנאה אמרי דבי ר' ינאי כפרה כתיב בה כקדשים. ובמסכת (זבחים) [כריתות (ו' ע"א)] מייתי לה דגמרינן שם שם ממרים מה מת אסור בהנאה אף עגלה ערופה אסורה בהנאה, ואפשר דפליגי אהא דהכא א"נ דהא לאיתסורי מחיים וההיא לאיתסורי לאחר עריפה דלא אתיא עריפה ומכשרי לה דומיא דשחיטה בקדשים כדאמרינן בסמוך ובמסכת ע"ז ובדוכתי אחריני אמרינן איפכא דגמרינן למת שאסור בהנאה מעגלה ערופה בג"ש דשם שם וזה מן הסוגיות המתחלפו' בתלמוד. וא"ת אמאי לא פרכינן הכא דא"כ יהא תופס דמים כקדשים. י"ל דלא פרכינן הכי אלא היכי דקרייה קרא קדש אבל הכא לא דמיא אלא לכפרה בלחוד. ויש מתרצים דהאי היקש הוא ואין משיבין על ההיקש ואינו נכון דמשום האי פירכא לא מיפרך היקש שלא תהא כקדשים.
[קידושין נ"ז ע"א] רבי יוחנן אמר משעת שחיטה. פי' ואיסור הנאה לרבי יוחנן נמי מדתנא דבי רבי ישמעאל נפקא ליה אלא רבי יוחנן סבר דעגלה ערופה לא נאסרה אלא לאחר עריפה והכי מוכח בפרק אותו ואת בנו [חולין פ"ב ע"א]. וריש לקיש סבר כרבי ינאי ואמר גבול יש לה.
<h2>דף כה.</h2>
[קידושין נ"ז ע"א] והתם מאימת כו' עד הכא לית ליה גבול אחרינא. פי' דכיון דגמרי' דעגלה ערופה אסורה מחיים ואית ליה מחיים תרי גבולי קיחה וירידה לנחל איתן אית לן לאוקמי איסורא בבציר דיכילנן מסתמא דתפשת מועט תפשת אבל הכא דלית ליה גבול אחרינא מחיים אלא קיחה ע"כ נוקמה אקיחה. וליכא למימר דנימא דליתסרו משעת הבאה שהרי אין לנו אלא גבול שפי' בה הכתוב כגון קיחה דהכא או קיחה וירידה דהתם אבל הבאה שלא נתפרשה בכתוב בכאן לא.
<h2>דף כז.</h2>
[קידושין ז' ע"א] קדושה ואינה קריבה. אי קשיא וכשהקדיש רגל אחד לרבי מאיר אמאי תימכר לצרכי עולה ומקריבים אותה והא קדושה דחויה היא שאין המקדיש יכול להקריבה שהרי הקדש וחולין מעורבין. תשובה לא מיקרי דחויה כיון שהיא שלו ובידו להקדיש השאר אבל בהמה של שני שותפין אין בידו להקדיש השאר משום הכי הויא דחויה.
[קידושין ז' ע"ב] שמע מינה בעלי חיים נדחין. ביומא בפרק שני שעירים [ס"ד ע"א] פליגי רב ורבי יוחנן דרב סבר בעלי חיים אינן נדחין ורבי יוחנן סבר בעלי חיים נדחין. וכיוצא בזה אמרינן בפרק מי שהיה טמא [פסחים צ"ז ע"ב] דתנן התם המפריש נקבה לפסחו או זכר בן שתי שנים ירעה עד שיסתאב וימכר ויפלו דמיו לנדבה. ואמרינן בגמרא [שם צ"ח ע"א] אמר רב הונא בריה דרב יהושע ש"מ תלת ש"מ בעלי חיים נדחין וש"מ דחוי מעיקרא הוי דחוי וש"מ יש דחוי בדמים.
